לייב סטורי: ההופעות הכי טובות של 2009

מבול בלתי צפוי (וחסר תקדים לחלוטין) של הופעות אינדי מחו"ל שטף את הארץ המדברית הזאת לאורך שנת 2009 ועשה לחובבי המוזיקה המקומיים עיניים גדולות וחור בכיס. עמית קלינג היה בכולן, המניאק

חדשות טובות - לפחות מבחינת הופעות, ישראל הפכה מחור לסוג של פרבר. אם פעם כל ביקור של אמן אינדי בסדר גודל סביר (דבנדרה בנהארט של קצת אחרי "Cripple Crow", בלונד רדהד אחרי "23" – בקיצור, דווקא ברגעים הפחות מעניינים של הקריירה) היה גורר כל מי שאי פעם שמע עליו בכלל אל המועדון התורן, לא משנה אם באמת אוהבים או לא, סתם כי זה הפך לסוג של אירוע – אז משהו קרה כאן. היתה שנה עמוסה, והנה רק כמה חלקים ממנה:


10. אורן עמברצ'י / לבונטין 7

אולי מוזר לראות שם עברי ברשימת הופעות מחו"ל, אבל עמברצ'י הוא אמן נויז ממוצא ישראלי שהעתיק את מגוריו לארה"ב כבר די מזמן. באותו ערב הוא ניגן בעיקר רעש שקט. רעש, כי לעמברצ'י לא כל כך משנה המלודיה – הוא שם בשביל כל תופעות הלוואי של הנגינה, הרעשים והצפצופים – ושקט, כי מפלס הווליום נותר נמוך, בעיקר בזכות המתופף המדהים שהופיע לצידו, שתופף על סט עצום ומסובך במיוחד באמצעות המצאות משונות כמו מקלות תופים מחוברות למנוע רוטט קטן, אותם הוא הכניס לתוך מצילות. אבל ההופעה של עמברצ'י היא לא גימיק. היא מסע ארוך וחסר צורה.

9. גוגול בורדלו / האנגר 11

ההופעה הכי טובה שיצא לי לראות במקום הנוראי הזה, שאין בו לרוב לא סאונד ולא אווירה. אבל לכנופיה של יוג'ין האץ' זה ממש לא אכפת. תראו, אני סולד בדרך כלל מביטויים כמו "עשו שמח". אם שמח, אז שמח, ולא צריך "לעשות", ואם "עושים", אז כנראה שמשהו שם מזויף, מתוכנן מראש. אבל גוגול בורדלו הם כמו תוכנית מדויקת שמכניסים למערבל – המקום הזה שבו הדיוק והכוונה פוגשים איזשהו טירוף פנימי, שיוצר את אפקט ההפתעה האמיתי. [בואו לקרוא את הביקורת]

8. דני קריביט / הבלוק

לא בדיוק הופעה, אמנם, אבל צריך להתייחס איכשהו לתקליטן הג'אז-פ'אנק-סול-מוטאון המדהים הזה. הוא לא מתפעל פטיפונים זריז ידיים כמו קיד קואלה (שהחמצתי השנה, לצערי) או גרנדמאסטר פלאש (שראיתי השנה, לצערי). לא, דני קריביט הוא דה מאן ווית' דה פלאן: לדעת בדיוק איזה שיר צריך לבוא אחרי איזה שיר זה גם כשרון, וקריביט הוא מעבר למקצוען בתחום – הוא אשף אמיתי.

7. מאדהאני / בארבי

יום אחד באינדי המודרני יזכרו שגיטרות זה ממש טוב, שיש אנשים שאוהבים ווליום. מאדהאני הם אולי כבר די זקנים, אבל יש להם סיכוי להזכיר את זה גם לאנשים שעוד לא נולדו כשהם הקליטו את האלבום הקלאסי שלהם, "Every Good Boy Deserves Fudge". בינתיים הם הצליחו לכנס איזו חבורה של משוגעים לדבר (וגם כמה פאנקיסטים בני 17-18, שחלקם גם מנגנים בלהקות כמו "פלישת חוטפי הגופות". אולי לא הכל אבוד) במועדון אחד ללילה אחד ולרסק להם את הפרצוף. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. [בואו לקרוא את הביקורת]

6. קלקסיקו / בארבי

לפני שראיתי את קלקסיקו בהופעה חשבתי עליהם כל מיני דברים שונים. חשבתי שהם להקת אווירה, שהם להקה שעושה מוזיקה שנשמעת כמו פסקולים, שהם להקה ממכרת – אבל לא הבנתי שהם, בבסיסו של דבר, להקת רוק. עם חצוצרות. [בואו לקרוא את הביקורת]

5. דינוזאור ג'וניור / גני התערוכה

נכון, הם הופיעו לפני פיית' נו מור, אבל למי אכפת? דינוזאור ג'וניור הם הדבר האמיתי, סוג של פיצוי למי שמשום מה פספס את ההופעה הראשונה שלהם בארץ (בזאפה, לפני כשנתיים). ג'יי מייסיס ולו בארלו הם גיבורים אמיתיים (שגם שחררו השנה את האלבום המעולה "Farm") – הם עלו, מגובים במתופף אמט מרפי, ועשו בתור שלישייה את כל מה שפיית' נו מור לא הצליחו לעשות על כל תשעת חבריהם וחליפותיהם המחויטות שעה אחר כך. [בואו לקרוא את הביקורת]

4. סול וויליאמס / קומפורט

בערב הזה סול וויליאמס הוכיח כמה דברים. קודם כל, שהוא לא צריך אף אחד. שהוא מסוגל לרתק כמה מאות אנשים להקראת השירה הקצבית והמתפרצת שלו. שנית, שהוא מסוגל להגיע לישראל גם בשיא הכיבוש והלאומנות ולשמור על היושר הפוליטי שלו, כשהתחבט עם הדילמה הזאת יחד ומול כל הצופים שלו, בכנות מרגשת. שלישית, שפשוט פאקינג לא מביאים לפה מספיק היפ הופ, בטח שלא היפ הופ אלטרנטיבי. בסדר, קיבלנו המון אינדי, תודה. עכשיו תביאו ראפר. [בואו לקרוא את הביקורת]

3. דירהוף / בארבי

בלי ספק: ההופעה הכי כיפית של השנה שהיוותה עליית מדרגה בשביל חברת ההפקות המעולה נרנג'ה (שאחראית גם לקאלקסיקו, Why?, mum, ועוד כל מיני). אבל העיקר - אולי להקת האינדי רוק הגדולה ביותר שקמה בעשור האחרון. נכון, זו היתה הופעה קצרה, והם גם לא ניגנו חלק מהשירים הכי אדירים שלהם (כמו "+81"', אחד משירי העשור שלי ו"Kidz Are So Small" המעולה מאותו אלבום), אבל זה היה כסאח גיטרות ניו יורקי שתוקע גרעפסים מכל הפופ הזה שהוא אכל לארוחת בוקר. להיט, תרתי משמע. [בואו לקרוא את הביקורת]

2. דניאל היגס / לבונטין 7, אוגנדה

את דניאל היגס ראיתי פעמיים: בלבונטין 7, ויום לאחר מכן באוגנדה. ההופעה בלבונטין 7 הייתה ממגנטת לחלוטין, מן טריפ חצי-דתי מהסוג שבולע אותך עם התו הראשון, מפרק אותך, ומרכיב אותך בחזרה עם השיר האחרון. ההופעה באוגנדה הייתה שונה: החלל יותר אינטימי, אבל גם יותר צפוף. הקהל התקשה להתרכז, והיגס בחר להיות קצת יותר קליל ומבודח מבלילה שלפני כן. איך שלא יהיה, מעבר לעובדה שאין הרבה אומנים שמסוגלים לסחוב אותי עד לירושלים הקרה והרחוקה, ובטח שלא יום אחרי שראיתי אותם בתל אביב. [בואו לקרוא את הביקורת]

1. ?Why / בארבי

אין מה לעשות, יוני וולף (לשעבר cLOUDDEAD) והלהקה שלו הם להקת העשור, וההופעה שלהם היתה לא רק הדבר הכי טוב שראיתי במשך כל השנה, אלא בכלל. רגע לפני שהוציאו את האלבום הרביעי "Eskimo Snow", הם הגשימו את כל מה שציפיתי לו מאז המפגש הראשון שלי עם "Elephant Eyelash" המופתי. ולפי כמות הפיות הפעורים שממלמלים מהר-מהר את המילים יחד עם וולף, כנראה שלא רק אני חלמתי על הערב הזה במשך שנים. [בואו לקרוא את הביקורת]

בחרו את אלבומי השנה שלכם

לכל הכתבות בפרויקט סיכום 2009 במוזיקה האלטרנטיבית