כפרה של צרפתים

אחרי שכבר איבד תקווה בבשורה האלקטרונית של המוזיקה הצרפתית, זכה נמרוד צוק לחוויה מתקנת בהופעה מהנה ורבת רבדים של M83

להופעה של M83, הפרויקט של המוזיקאי הצרפתי אנתוני גונזלס שנחת אתמול לביקור אחד בבארבי, הגעתי בעיקר עם ציפיה להתבאסות: האלבום האחרון שלו נשמע ברובו כמו החלקים היותר מעצבנים של האייטיז, העיסוק המרכזי שלו בימים אלה הוא אספקת מופעי חימום לדפש "לא כוס התה שלי" מוד, והפיאסקו של Air בהאנגר בנמל בשנה שעברה הותיר בי חשדות עמוקים כלפי כל אירוע שמשלב צרפתים ומוזיקה אלקטרונית.

הפעם, אסטרטגיית הנמכת הציפיות הוכיחה את עצמה כבר מהרגע הראשון: הבארבי התאכלס תוך זמן קצר באנשים שמחים שמילאו את המקום בוייב חיובי, ואת ההמתנה הלא ארוכה למנה העיקרית ליוותה הופעת חימום מוצלחת של איל ניסטור, My Second Surprise בשבילכם, שהצליח להתגבר על מגבלות הסאונד ולתת מפגן מרשים גם בלי להקה ועם גיטרה אקוסטית בלבד.

את החלק המרכזי של הערב פתח גונזלס כשהוא לבד על הבמה, מוקף במה שנראה כמו סינתיסייזר תוצרת בית מפלסטיק שקוף, מערכת תופים מבוצרת מאחורי מחיצת פלסטיק וערימה של מקלדות ומחשבי מקבוק דקיקים. במשך כמה דקות, חלל המועדון רטט משטיחים אלקטוניים שהחליקו לסירוגין לאזורי הדיסטורשן, ואז הצטרפו אליו הזמרת והקלידנית מורגן קיבבי והמתופף לורן טאמאגנו, וההופעה התחילה לדהור אל מחוזות הרוקנרול.

במשך שעה וחצי שהרגישו כמו הרבה פחות, במובן החיובי של העניין, קיבלנו מפגן מעורר שהתיך שכבות עבות של סאונד אלקטרוני, סימפולים, גיטרות אגרסיביות ותיפוף מדויק שנע בקלילות בין רוק, ניו ווייב ודאנס, עם השירה הנונשלנטית של קיבבי. ברגעים היותר טובים של הערב, Graveyard Girl לדוגמה, התוצאה הזכירה את יו לה טנגו או את Band of Horses בהילוך מהיר. הרגעים הפחות טובים הסתכמו בשיר אחד בלבד בו התעקשו גונזלס ושות' להעלות זכרונות פופ דיגיטליים משנות השמונים – אבל כל השאר היה מעלף מספיק כדי לסלוח להם על זה, ואפילו למחול לתעשיית המוזיקה הצרפתית כולה על העניין ההוא עם Air.