18.10.2009

13:59

עודכן:

כיבוש הנגב

פסטיבל אינדינגב השלישי הצליח למשוך אלפי אנשים, חלק גדול מהם אפילו לא מת"א, חשף אותם לכמה הופעות מעולות ויצר משהו שמתחיל להרגיש כמו מסורת. עמית קלינג פיקוד דרום

עם ההגעה למצפה גבולות, כבר בעיניים אפשר היה לראות למי זו הייתה שנתו הראשונה באינדינגב ומי כבר היה בפסטיבלים בשנתיים הקודמות. לחלק יש תחושת פליאה מכך שדבר כזה יכול להתקיים בכלל, ועוד במשך שלוש שנים, כסוד שמור היטב, איפה היינו בשני האוקטוברים הקודמים. לאחרים יש מבט של ממתיקי סוד, לפעמים עם רמז לכך שהם לא כל כך מרוצים מזה שהוא נחשף פתאום לעיני כל.

אינדינגב 2009, השלישי במספרו, היה פסטיבל ענקי, בהתחשב בממדיו הטבעיים. למכור מראש 4000 כרטיסים לפסטיבל שרובו מורכב מלהקות שמתקשות למלא את האוזןבר בימים כתיקונם נשמע קצת כמו בדיחה אכזרית על חשבון היומיום של חלק מאותם מוזיקאים. יש מעין אבולוציית גדילה נראית לעין מאינדינגב לאינדינגב – בראשון הייתה במה אחת, בשני הייתה במה גדולה ובמה קטנה, ובזה הנוכחי היו שתי במות. זהו גם הפסטיבל הראשון שלא הרגיש כמו "תל אביבים נופשים בטבע". הכל מכל היו שם, מבחינת אוכלוסייה, ואל שורות האוהדים של רייסקינדר או מריונטה סול הסתננו דוכנים מוזרים עם הומור קיבוצניקי משהו, כמו צריף פצפון שתויג כ"מכונת זמן". עדיין לא הבנתי את הקטע.

שת"פים וגיטרות מרוסקות

מבחינה מוזיקלית, טוב ורע היה באינדינגב. מוטיב שיתופי הפעולה/אירוחים שהגיח מכל פינה בליינאפ לא המריא רוב הזמן ונשאר בגדר החמצה: בני בשן לא הצליח לתעל את השתתפותו של עוזי פיינרמן במופע שלו ולהפוך למפלצת רוקנ'רול אימתנית; גלעד כהנא לא ניצל את האירוח של שני גיטריסטים מוכשרים כמו עמית ארז ורם אוריון בשביל לעשות משהו בלתי נשכח באמת כמו שעשה ערן צור עם דויד פרץ ורם אוריון במופע הסגירה המרהיב בשנה שעברה; גם המופע של דויד פרץ וסגול 59 התפזר לכל הכיוונים ונותר לא ברור למדי.

אירוח שדווקא עבד נהדר היה המופע של המידנייט פיקוקס וערן צור. הבחירה המבריקה בשירים היותר מלודיים של צור ולא בשירים כבדים שלו, שהיו לכאורה יכולים להשתלב בצורה יותר אורגנית בהופעת הארדקור כמו זו של הפיקוקס, עזרה להם לאזן את הסטליסט ולסחוב בגאון עד לסוף המצמרר, שבו איתן רדושינסקי קיבל בהשלמה בודהיסטית את העובדה שאיזשהו דביל מהקהל חטף לו את הבס וניפץ אותה על הקרקע (ביוזמה נחמדה של כמה מהנוכחים בקהל, נעשה נסיון לאסוף תרומות פיצוי. נתתי כמה שהיה אפשר).

אבל היו גם דברים טובים ואפילו מעולים. דיוויד בלאו (מגובה ב-Good Band) לחלוטין פיצה על ההופעה הפושרת שלו בחוצמזה האחרון והחזיר את האנרגיות של ההופעה המוצלחת שלו בשנה שעברה. למרות הקהל היחסית מצומצם, בלאו הופך להיות אולי הרוקסטאר הראשון של האינדי הישראלי: מספיק לראות אותו משוטט כמו תרנגול זועם עם המיקרופון ביד, ולא מחובר לגיטרה כמו בעבר, בשביל להבין את זה. הברקה אחרת היו Tiny Fingers המעולים, המעולים באמת. בשנה שעברה, במה שהפך בסופו של דבר לסוג של הופעת פריצה בשבילם - השלישייה הזאת ניגנה ג'אמים מבולבלים שהזכירו לפרקים את המארס וולטה, אבל בסופו של דבר זה לא כל כך עבד, לא תפס. הפעם הם מוקמו בסוף היום הראשון ופשוט ריסקו את הפסטיבל: בשנה שחלפה הם עברו מלנגן אוסף די מרהיב טכנית של צפצופי גיטרה ללעשות פוסט-רוק עצבני, מרוכז כמו כלב ציד, ובעיקר פאקינג קוהרנטי. זה נשמע כמו הרבה מאד דברים טובים ומרגשים – בעיקר הארדקור ופוסט רוק יפני, דוגמת Envy או Mono, ובעיקר נהדר לשמוע ששוב עושים מוזיקה כזאת בארץ. אפשר לראות בזה סוג של פיצוי על ההעלמות של לבנון.


לאן ממשיכים מכאן?

הסט של דיג'יטל מי (שי ליברובסקי), שבוצע במסגרת כמה שעות בהן שלל אנשי אלקטרוניקה (מחבורת TABAC) השתלטו על אחת הבמות, היה מצוין גם הוא. כבר שמעתי אותו בעבר מנגן קטעים כאלו או דומים או לפחות מבוססים על אותן דגימות, אבל אל מול קהל של שלוש מאות שיכורים בנגב – משהו נכנס בנו, משהו נכנס בו, זה היה סוחף, הזייתי, כל כך טוב שאי אפשר היה לרקוד, בעצם, רק להתפעל ממה שהבן אדם הזה מסוגל לעולל לסמפלר.

אבל הדבר הכי טוב בפסטיבל הזה קרה ביום השני שלו. מדובר בלהקה משונה עם השם המשונה "אינגה-דינגו". בפועל, יש כאן מתופף, גיטריסט (אורן בן דוד, מ-Tiny Fingers) ואת דורון בוטניק. מה עושה דורון בוטניק? מחליף עקיצות משונות עם הקהל, מופיע בגלביה לבנה חצי פתוחה עם שום דבר מתחת (אחר כך אמרו לו, כנראה צוות הבמה, לשים מכנסיים. הוא קצת התמרמר, אבל ציית), שר כמו זמר סול בלהקת מטאל (או אולי ההיפך), ומנגן תפקידים שנראים כמעט בלתי אפשריים על מקלדת מיושנת. מה קורה כאן בפועל? זה נשמע קצת כמו הרזידנטס, קצת כמו Man Man, קצת כמו Sleepytime Gorilla Museum, קצת כמו הגרייטפול דד. השירים מורכבים כמו יצירה לתזמורת, מנוגנים בדיוק מעורר קנאה, מדבקים כמו להיט הפופ הכי מטומטם ששמעתם בחיים. ממטרות שופכות מים על הקהל. קשה שלא להיות בהיסטריה. להקה מדהימה, אולי העתיד הבלתי סביר של האינדי הישראלי.

אבל בין אם האינדינגב היה טוב או היה רע, ולמעשה היה בו יותר מהראשון, אבל גם לא מעט מהשני (בסיכומו של דבר, הליינאפ ביום הראשון היה משעמם למדי), קשה באמת לבקר אותו. כל כך הרבה רצון טוב מתפרץ ממנו בכל פינה שגם אם הוא יידרס סופית על ידי היפים ויהפוך לפסטיבל שאנטי מעצבן ורק הופעות של נדב אזולאי יחזיקו קשר בינו לבין מה שהוא היה – עדיין יהיה קשה שלא לאהוב אותו ואת מה שהוא מייצג. איך אפשר שלא להתייחס בפירגון ובהערכה למלאכה תובענית וכפוית טובה כמו ארגון פסטיבל אינדי בנגב? אחרי הכל, אחרי שלוש שנים זו כבר לא גחמה, וגם לא הפתעה, זו התחלה של מסורת. מסורת מהסוג שלא שוברים.